האי העוגן והגל – במערכות יחסים
אנשי האי
למה עליך לצפות מרגע שנכנסת למערכת יחסים מחייבת עם אנשי האי?
עליך להבין שככל שמערכת היחסים תעמיק, כך היא תהיה פחות חמימה ומתכרבלת. אחרי תקופת החיזור הראשונית אנשי האי נוטים לחזור בחזרה אל הדפוסים של הרגעה עצמית, להתבודד ולהתרחק כדי לשמור על עצמאותם. קרבת יתר מאיימת עליהם, הם מגיעים מהבית עם דחף להראות שהם מסתדרים לבד, שאין להם צורך ביותר מדי רגשות, יותר מדי מגע, יותר מדי אינטימיות. כילדים בכל פעם שויתרו על הצורך בקירבה אל ההורה, כשהפסיקו לנדנד ולדרוש תשומת לב, כשהראו עצמאות וביצועים גבוהים זכו להערכה.
כל דרישה מצד בני זוג לקירבה, מגע, אינטימיות, קשר עין, צמידות – מכניסה אותם קצת ללחץ. אנשי האי חוששים מאד שאם יכנעו וייענו לקירבה הם יינטשו, יידחו, יורחקו. זה לא נעים להם להיות באיזור המסוכן הזה של קירבה. יהיה להם גם קשה יותר להסביר את זה.
מה מעצבן אותם? חקירות, שאלות שמתחילות ב"למה", כשצועקים את שמם מחדר אחר (זה מקודד במוח אצלם כאיום, כהורה שכועס).
מה לא כדאי לעשות בתקשורת מול אנשי האי?
לא לאפשר אינסוף של "זמן לבד" – הדחף שלהם להתבודד חשוב והכרחי לרווחתם אבל הרבה מדי ייצור תחושת ניתוק מוחלט ונטישה. כילדים היה להם המון זמן ללא הורה שמייצר קשר וקירבה, הם לא יודעים להיחלץ מהמלכודת של הבדידות בכוחות עצמם וזקוקים לנוכחות מיטיבה.
מצד שני גם לא כדאי להידבק ולהיצמד אליהם עד כדי מחנק, חשוב לזהות רגע לפני מתי לשחרר ולתת להם מרווח במקום לגרום להם לברוח.
לדרוש מהם שיחות עומק ארוכות על רגשות או לנדנד להם בשאלות כמו "על מה חשבת עכשיו?" שתי סיבות לזה – ראשית סיכוי סביר שאין להם מושג כי הם לא מנטרים את עצמם רגשית כל הזמן, שנית החדירה הזו לתוך ליבם וראשם עלולה להיתפס כמאיימת.
בשום פנים ואופן לא לקחת את זה אישית, זה לא נגדך. זה רפלקס התרחקות מותנה. בלתי נשלט. תגובה אוטומטית. שריד עתיק מהילדות, מראשית היווצרותם כאנשים.
רגע, אבל מה כן עושים?
להבין, להבין ולהבין – שהדפוסים האלו הם אוטומטיים, שהם זקוקים להתבודדות, שהם מובנים, שהמצוקה שלהם מול קרבת יתר מורגשת, מובנת ומקבלת הכרה. גם אם חייבים עכשיו לערוך שיחה ריגשית קשה, עדיין אפשר להתחיל אותה במילים: "ברור לי שלא קל לך עכשיו, שמה שהיית רוצה זה להתרחק כרגע, ברור לי שזה מורכב בשבילך אבל הייתי רוצה לבקש שבכל זאת נדבר". התחושה שלא תוקפים אותם מאפשרת להם להתנגד לדחף לברוח ולהישאר בתוך הסיטואציה.
לעשות שימוש בפחות מילים ויותר בהוראות – במצבים של דחף לברוח מילים לא ישרתו אותך טוב – ככל שתשתמשו ביותר מילים ככה תעלה רמת הסטרס. עדיף להשתמש בהנחיה "אני אצטרך שבעוד שעה תהיה פנוי אלי, אני אזדקק לך ולנוכחות שלך".
אנשי הגל
עליך להבין שככל שמערכת היחסים תעמיק, כך תעלה רמת השליליות, התחושה שמשהו לא בסדר, שהמתח עולה.
אנשי הגל זקוקים לתקשורתיות, דיבורים, קירבה, נוכחות כדי להרגיש רגועים.
כשהם לא רגועים הם מייצרים הרבה דרמה – טריקת דלתות, איומים על מערכת היחסים, הטלת ספק בטיב הקשר, פרידות, יציאה מהבית בסערה. תנודה בין קרבה להתרחקות. זה נובע מפחד, פחד אמיתי שמא ינטשו אותם, ידחו אותם, יעזבו אותם. הם רגישים מאד ויענישו על כל סימן של דחייה אמיתית או מדומיינת.
לפעמים זה נראה שמדובר בבור בלי תחתית, אבל כל מה שהם רוצים זה לחוש רצויים ונאהבים. אבל זה רק ביטוי לצורך שלהם בקירבה. אם הם סוערים וכעוסים זה רק בגלל תחושת האיום.
מה מחמיר את המצב? הבעת ביטול וזלזול, התרחקות, אדישות, התעלמות, לקום וללכת באמצע הדרמה יכול להיגמר בפיצוץ ענק, זה לא רעיון טוב בכלל.
להתווכח זה גם רעיון לא טוב, טיעונים הגיוניים לא יעשו את העבודה בכלל. אנשי הגל מחפשים משמעות רגשית ולא טיעון הגיוני. הם טיפוסים של רגש לא של חשיבה.
מה משפר את המצב? ובכן, זה מצריך ממך ללכת קצת נגד האינטואיציה ודווקא בשעת הסערה להתקרב בעדינות. מילה טובה, נגיעה נעימה, טונים מרגיעים, ליטוף, עיניים אוהבות, חיבוק, נשיקה – ירגיעו אותם מהר מאד. עבור אנשי הגל – מגע פיזי הוא בעל השפעה חזקה. קשה לעשות את זה מול הגישה הסרקסטית והעוקצנית שלהם כשהם סוערים, אבל חיוני עבורם לדעת שעם כל הדרמה הם עדיין נאהבים ורצויים. אנשי גל אמיתיים לא יוכלו להתנגד להבעה של אהבה, הם יתמוססו ויתמסרו אליה די מהר.
אנשי העוגן
בואו נבהיר דברים – אנשי העוגן במצבי סטרס ומצוקה במערכות יחסים הם לא פחות רגישים ומעצבנים מאנשי הגל והאי. הם יכולים להיות לפעמים כמו גל ולפעמים כמו אי. הם מתנדנדים בין הדפוסים – ביחס לצד השני. מול גל יתנהגו כאי ומול אי כגל.
אז מה מייחד אותם מהאחרים כעוגן? הגמישות, היכולת להבין את עצמם ואת האחר. החשיבות שהם מייחסים למערכת היחסים, לקירבה ולביחד.
הם לא יהיו נוקשים וניתנים לחיזוי כמו האחרים.
הם יגיבו בחיוב לכל סימן של אמון, הדדיות, יציבות וקירבה.
ניסיון החיים שמכתיב את הדפוסים שלנו במערכות יחסים הם התנסויות כואבות ואובדנים מהעבר.
ככל שנדע להיות יותר סקרנים לגבי ההיסטוריה האישית של בני הזוג שלנו, למצבים שבהם היו בעבר זקוקים לתמיכה ואהבה ולא קיבלו אותה. נוכל להבין יותר את אותות הכאב שלהם במצבי לחץ ולהימנע מללחוץ על הכפתורים הרגישים שלהם. להיכנס לפאניקה, להסלים או להתנתק הם פתרונות גרועים.
היכולת לשמור על עצמך מאוזן ומאופק ומספיק קרוב וקשוב בתוך דרמה היא רשת הביטחון הפרושה מתחתיכם כזוג אתם מתנדנדים שם למעלה על הטרפז.